לפני שאתחיל בפוסט, תרשו לי לתת מסר פרטי:
"אמא, תירגעי, זה פוסט בנושא שיווק, לא דרך חיים!"
זהו, אפשר להתחיל.
האויב הגדול של העשייה הוא הפנטזיה. כשאנו שואפים גבוה מדי, שאיפה שהיא בלתי ניתנת להשגה במונחים ריאליים, שם השיתוק בא לידי ביטוי.
כך, חברת סטארט אפ לא צריכה לפנטז על להקים את פייסבוק, וגם דוגמנית לא צריכה לפנטז על להיות בר רפאלי – לפחות לא בשלב הראשון.
מה כן? תמיד לשאוף לליגה אחת מעלינו, כדי שיהיה לנו לאן להגיע ולהתאמץ.
כשאני משחק שח עם מאסטרים, אני חוטף כזה מט, שאני אפילו לא מנסה לעורר את השכל שלי כדי להבין מהיכן הוא בא. כשאני משחק שח עם שחקן בליגה אחת מעלי, אני כל כך מתאמץ, עד כדי כך שאני מוציא מעצמי את המקסימום. אז מה אם אני מפסיד 9 פעמים ומנצח פעם אחת? אני ממקסם את היכולת שלי.
אני לא אומר להישאר בבינוניות, אלא תמיד לשאוף לרמה אחת יותר מהיכולות שלנו.
אבל שימו לב לדבר חשוב: היכולת משתנה כל הזמן! אם היום יש לי חברה של עשרה עובדים, כדאי שאשאף לחמישים עובדים. מחר, כשאהיה עם חמישים עובדים, אהיה בעל יכולת הכלה גדולה יותר, יכולת אישית וניהולית גדולה יותר, ולכן אשאף לאלף.
ולמה ההקדמה הזו?
א. אולי הטיפ הזה יעזור לכם לעשות יותר ולהיות יותר במעגל העשייה.
ב. חברה פרטית בשם "Heart Attack Grill" לכדה את תשומת ליבי עוד בזמנו שהיא פתחה לגאונות שיווק ואסביר מה מיוחד (או לא מיוחד) דווקא בה.
המסעדה פתוחה משנת 2005, לא השקיעה דולר אחד בפרסום ובאופן רשמי היא המסעדה הפרטית המדוברת ביותר בעולם. אלפי כתבות חיות, מאות כתבות מרשתות טלוויזיה מכל העולם ומאות מתנגדים, מוחים, מפגינים וכו'. בקיצור כל מה שצריך ליחסי ציבור.
אני כותב עליה עכשיו, כי הדובר שלה בלייר ריבר נפטר בגיל 29 במשקל 260 ק"ג. הבעלים מצדו, לא פספס גם את ההזדמנות הזו למטרות יח"צ.
אז מה הסיפור?
זה סיפור על מסעדת המבורגרים "רגילה" שכבר משמה המיוחד והמעורר מחלוקת מתחיל השיווק "גריל התקף לב". הבעלים עשה את כל הפעולות ההפוכות מהטרנד העולמי:
במחלקת האוכל
- יש לו המבורגר ללא חסה
- צ'יפס ללא הגבלה שמטוגן בשומן מלא
- אין משקאות דיאט
- סיגריות ללא פילטר
- המבורגרים גדולים מאד
כך נראה התפריט וגם הדף הראשי של האתר שהוא בלי קשר לפוסט הזה מאופיין נכון מאד בהקשר של שיווק באינטרנט:
במחלקת הגימיקים
- מי ששוקל מעל 350 פאונד (158 ק"ג) אוכל חינם קבוע
- המלצריות הן "אחיות" סקסיות אשר מלבישות אותך בחלוק בית חולים וצמיד תואם
- הסלוגן שלהם "Taste Worth Dying For"
- הבעלים לבוש כ"רופא"
- מי שאוכל את ההמבורגר המרובע, מקבל צלצול פעמון ומובילים אותו עם כסא נכים החוצה
- שלל גימיקים נוספים כמו דובר ששוקל מעל 200 ק"ג, שירים, גרפיקה אחרת וכו'
תראו את קטע הוידיאו הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=koxRy4asAAc
אז מה הסיפור ולמה בכלל אני כותב על זה?
הסיבה היא כי זה שיווק במיטבו. דווקא משום שמדובר במסעדה פרטית ולא סטיב ג'ובס הגאון. אני מציין את זה, כי זה נגיש.
קראתי הרבה (יחסית) על המסעדה, ומעניין שאף אחד לא אמר שהטעם מעולה, אף אחד לא ציין שהמוצר כל כך מדהים שהוא חייב לבוא שוב. ובכל זאת, הבעלים טוען שהוא מקבל 80! מיילים לשעה לפתיחת סניפים בזיכיון והוא מסרב בתוקף.
שימו לב טוב – מדובר סך הכל בהמבורגר רגיל. אין בו דבר שונה. הרי כל ההמבורגרים הם זבל! למה, מישהו חושב שצ'יפס במקדונלדס בריא? וההמבורגר של מוזס בריא? אבל "גריל התקף לב" עטפו את ההמבורגר שלהם בשיווק מדהים שכולו דיוק מושלם בעטיפה עם כמעט אפס נגיעה במוצר.
זה כל מה שיפה כאן – אדם רגיל, לא בוגר הארווארד במגמת מצטיינים של שייטת טייסת מ- 8200, לקח מוצר רגיל ויומיומי שקיים עשרות שנים, שיפר לו דרמטית את העטיפה שלו, ויצר מפלצת יחסי ציבור ושיווק שלא נראתה כמוה לבית עסק מזמן!
לכן פתחתי בהקדמה על הפנטזיה. הרי לכם דוגמא לבית עסק, נגיש ורגיל, שעושה שיעור לכולנו על בידול. שיעור שכדאי שבתי עסק יפנימו, ושיעור שקל ונגיש לנו להתחבר אליו.
חשוב לזכור שכלי מרכזי בשיווק הוא בידול בידול בידול – אל תפתחו עוד בית קפה שמגיש קפה ועוגה, או עוד חנות בגדים בקניון שמוכרת את אותם בגדים, או ללכת באסטרטגיית “Me Too”, ולעשות קופי פייסט מהעסק השכן.
נסו לחדד את בית העסק שלכם. נסו לבדל אותו כדי שכל אחד יוכל לראות ולהבחין בבידול בבירור.
בהצלחה!
